טוביה

אני עובדת במשרד עו"ד. עובדה חשובה אותה יש לדעת כדי להבין את סוג האנשים שממלאים את היום שלי.
אני מדברת עם אנסים, שולחת פקסים לרוצחים, ומשאירה הודעות לפדופילים מורשעים. מידי יום מתקשרים אסירים מהכלא, חלקית מעצב, קצת מכעס אבל בעיקר משעמום. משעמם שם בכלא. סגורים במחלקות עם זמן טלפון מוקצב. מזכירים לי את הטירונות (החלק היחיד אותו עשיתי) בצבא. אז הם מתקשרים עם תלונות, לפעמים הגיוניות יותר, לפעמים פחות. לפעמים בעברית, לפעמים בערבית. אבל תמיד עם שעמום. שעמום גברי כזה, חסר רפלקסיות, לא מודע לעצמו, מקבל את הדין. לעיתים רחוקות דיברתי עם אסיר שהיה נשמע בקולו שקשה לו לבלות זמן בכלא. זה תמיד נשמע לי כאילו הכלא הוא אי נוחות זמנית, אפילו כשמתקשרים אסירים בטחוניים שנשפטו לכמה מאסרי עולם- אנשים שלעולם לא יראו את הכלא מבחוץ.

בין בליל השיחות והקולות, הקללות והאיומים (כן, גם כאלה אני מקבלת) בולט לו טוביה. טוביה הוא תימני זקן. כשאני אומרת זקן, אני מתכוונת לאדם בגילאי השמונים. עם בעיות בכליות, במתן שתן, ציסטות בריאות..
טוביה הוא חייכן, אני לא יודעת את זה בוודאות, אני שומעת את זה בטלפון, את הפה העייף מתרחב בכל פעם שהוא מדבר. הוא מתקשר מידי יום, לפעמים כמה פעמים ביום (הוא שוכח שכבר דיברנו) ופותח את השיחה באותה הצורה: "מעין היקרה!" מיד אח"כ הוא מבקש ממני שאוציא אותו מהכלא, והאם אני עובדת קשה בשביל לשחרר אותו. אני אומרת שכן, שעוד מעט, שבקרוב. אבל השיחה לא חשובה בגלל התוכן. לא משנה מה עובר שם ביננו, ביני ובין טוביה. הוא מתקשר כי הוא מתקשר, ואני עונה מידי יום כי אני כאן. ואנחנו מנהלים את אותה השיחה, כבר שנתיים. למרות שטוביה מהכלא כנראה לא יצא בחיים. הוא ירה לשותף העסקי שלו בראש. טוביה הוא איש באמת נחמד, צוחק בקול גדול, קורא לי "המלאך שלי". כולם במשרד יודעים שכשטוביה מתקשר, מעבירים אותו אליי. וטוביה מחכה לעיתים שעות ארוכות לדבר איתי. לפני כמה דקות הוא התקשר. בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה אני חושבת על האם קר לו. לא כי אני איכפתית במיוחד, סתם כי קר לי והקרבה אל התנור לא מספקת כרגע.

הנה זה קורה

הנה זה קורה עכשיו. המציאות פונה נגדי, קול התקתוק של המקלדת, התנור שלצידי רגליי, הניאון המסנוור של דלפק הקבלה, תחושת הקרירות שהשולחן מעביר למרפק ימין. המציאות פונה נגדי, ואני כחתולת רחוב עייפה לא מצליחה לזנק מהר מהמכונית שלפניי.

ברגעים כאלה אני אומרת לעצמי שחשוב לכתוב. חשוב כי יש עתיד, חשוב כי צריך לתעד את הזמן הזה, הרגשות האלה, חשוב כי צריך להתעסק במשהו אחר. משהו שלא גורם לקרקע המטאפורית לרעוד מתחת לרגליי השמנות.

אני עובדת בבניין קטן ברחוב צדדי עם כביש חד סטרי. כשהגעתי היום עם החיפושית ראיתי שהכביש סגור. זה לא כל כך נעים לראות כביש סגור, בייחוד לא כשהוא מוביל לחנייה. חיפשתי חניון קרוב וזול. מאיזושהי סיבה, ככל שהחניון היה רחוק יותר, מחירו ירד. חניתי רחוק. "חניתי רחוק" נשמעת ממש כמו תלונה של נערה מפונקת עם פז'ו שחורה וריח נעים באוטו. חניתי רחוק. אני יכולה ללכת את הדרך לאוטו במוח שלי ולראות את כל האסונות שעלולים להתרחש, ושכנראה יתרחשו. אני יכולה לעצור את האוויר ולדמיין את עצמי עושה את אותו הדבר, עוצרת את הנשימה שלי, את חיי, עד שאגיע למקום מבטחים. אני כל כך מפחדת. אבא שלי תמיד חונה קרוב. איכשהו הוא מוצא את המקום הקרוב ביותר, ומצליח לתפוס אותו. אבא שלי היה מציל אותי מזה.

לקחתי זנקס. בקרוב אקח עוד אחד. נראה כמה אצטרך בכדי לעבור את היום הזה.

עצב

לכתוב פוסטים של מילה אחת.

למה לכתוב פוסטים כשאפשר לבהות בטלוויזיה. או להתקלח. לאכול. לישון.

יש בי משהו שרוצה לצאת החוצה, אבל לא במילים ואני מכריחה אותו פעם אחר פעם לצאת במילים. מאלפת כל חלק שניתן ממנו להצטמצם לאותיות, למשפטים לניתוחים. זה לא מה שאני רוצה לעשות.

אני רוצה לצרוח בלי קול, להרוס את הראייה של תינוק, לשבור את המפרקת של חד הקרן, לתלוש ציפורניים של בתולה בלונדינית, לזיין בכוח גור פנדה מונוכרומטי, לתלוש שערות של מתנדבות במרכזי סיוע.

אני במרכז וכולכם לא. אתם לא, כי אתם לא אני. אין אתם. אני כותבת לחלל שמסרב להגיב בקול של מישהו אחר.

אתה

תמיד תהיתי מה קורה לבלוני הליום אחרי שהיד הקטנה מפסיקה לאחוז בהם. לאן הם מתעופפים ועד כמה גבוה. אם הייתי מחברת אליהם מצלמה מה הייתי רואה, אילו מקומות, כמה רחוקים.

כשאני בלעדיך אני מרגישה כמו בלון הליום. מישהו שיחרר את העוגן ואני מתעופפת חסרת כיוון לתוך המרחב. מתעופפת כאילו יודעת שיש כיוון כלשהו, מתעופפת בנחישות, אבל בלי שום מטרה או היגיון.

אני שוכבת יושבת במיטה ספה ותוהה איפה היד שלך. היד העדינה שמחזיקה אותי באסרטיביות, לא נותנת לי לברוח אל הפחד.

האם היא אוחזת במזלג כסוף, מעמיסה אוכל של שבת ומכוונת אותו לפיך המתוק. האם היא מעיינת בספר, הופכת עמודים ברכות. האם היא מונפת לתוך האוויר בתנועה של נאום משלהב המכוון לאנשים שלא יבינו את עומקו.

והעיניים שלך, במה הן מביטות? אם יביטו בבבואתך במראה אני מקנאה בהן, שכן המראה בו הן חוזות יפה מהמראה בו שלי חוזות. מסך מחשב ומקלדת לבנה, ידיים גבריות למחצה מרצדות ומתקתקות את הגעגוע שלי אליך.

המתופף

רבתי עם המתופף עכשיו. ריב דיגיטלי באסאמאסים קשים. ריב בו גיליתי מחדש כמה אני אנוכית וכלבתית, כמה מעט אני מסוגלת להכיל מהאדם השני. ריב בו גיליתי שאני שונאת אותו. ואותי.

אני כל כך כועסת עליו. על הציניות הקרה שהוא מפגין כלפיי, על העדינות יתר של הנפש שלו, על העובדה שלא משנה מה אומר או אעשה תמיד אצא חסרה, לא בסדר, לא טובה.
איך הוא מעז?! אני זו שרצתה את הקשר הזה, אני זו שביקשה שנהיה חברים, ועכשיו אני הנוטשת? איך לעזאזל אפשר לנטוש מקום שלא קיים? הוא טוען שהוא צריך אותי, ודווקא ברגע הזה נעלמתי. לא נעלמתי ברגע הזה, נעלמתי אחרי שנה של ייסורים, שנה בה הוא סרב להגדיר אותנו.

אז בגדתי בו, מתישהו לפני חודשיים. בגידה היא מילה חזקה, וטכנית, לא ניתן לבגוד במישהו שאינו "החבר" שלך. אבל בגדתי באמון שלו, ובהסכם שהיה ביננו. בגדתי, מאז אני הרעה, הגסה, הקשה. כל כך רציתי שיהיה ביננו משהו, משהו אמיתי. אבל הכל פשוט הלך והתמסמס לנגד עיניי.

אני יושבת במשרד, אבודה. מחכה שהטלפון יצלצל. מודעת לעובדה הברורה שגם אם הוא אכן יצלצל לא תהיה לזה משמעות. יש דברים שאי אפשר לפתור.

אנליזה

אני אמורה להיות בטיפול. ולמרות שאמור הוא בעצם שם של דג, יהיה טוב אם אלך לטיפול.
או לפחות זה מה שהמטפלים אומרים לי.
הייתי בפסיכואנליזה לאקאניאנית 5 שנים לערך. נכנסתי, חפרתי, שאלתי, עניתי. חוויתי זכרונות עלומים ונעלמים. נתתי מילים לסיטואציות שלא העליתי על דעתי שעברתי. טראומות מהעבר צפו כמו קוביות קרח במרק רק כדי להידחק חזרה לשולי המוח.
אומרים שזה עושה טוב, לשחרר. האנליטיקאי שלי היה חד כתער, איש אשכולות אמיתי. הזכיר לי קצת את עצמי, יודע הרבה על הרבה דברים, אבל שום דבר באמת. ומהי האמת הזו שכל כך חיכיתי לה מהאנליטיקאי שלי. למה אמת כשאפשר טוב?

אני בלי טיפול כבר כמה זמן, מרגישה את ההשפעות. החלטתי לעשות טיפול לעצמי. דרך הבלוג, דרך המילים. אני אכתוב עד שאתעייף, אכתוב עד שאוציא, אכתוב כדי להביט מחדש, כי לפרוק כדי לחוות שוב. אכתוב ואולי בסוף גם יהיה בסדר.

מין 1#

עירומה במיטה. זה נעים בלי קשר לקונטקסט סקסואלי. מרגיש לי כמו כשהייתי קטנה, התפשטתי בכל הזדמנות, בגדים נראו חסרי תועלת. גם היום הם נראים חסרים ותועלתניים.

גמרתי לפני דקות ספורות. לא אורגזמה שכותבים עליה פוסטים, לא חיוביים בכל אופן. גמירה סבירה לכל הדעות, לא הפתעתי את

עצמי באנחות מעניינות או פרצי מילים לא נשלטים. אני אוהבת כשדברים כאלה קורים, כשהלא מודע מורה לגוף

כיצד להיות הכי חופשי והכי כבול באותו הרגע בדיוק.

חופשי מכל מוסכמה, דעה קדומה, שיפוט מוסרי, כל התוכניות שראיתי בטלוויזיה שמראות איך להניע את האגן, קבצי הפורנו האינסופיים שמדגימים כיצד להשיג קונטרה מעניינת, חופשייה לחלוטין כשהגוף מדבר בשפתו.

כבולה, כבולה לחלוטין לאינסטינקטים החייתיים שבי. הכוס מתכווץ שוב ושוב מנסה לכלוא את השפיך בתוכו באקט אחרון של ניסוי עיבור עצמי, כבולה לחוקי הפיזיולוגיה הקדומים, לנשום מהפה בלי להרגיש, כבולה ללכווץ את כפות רגליי.

הגמירה הנוכחית היתה סבירה, לכל הדעות. גם של הבחור שדעתו לא משנה כרגע.