רבתי עם המתופף עכשיו. ריב דיגיטלי באסאמאסים קשים. ריב בו גיליתי מחדש כמה אני אנוכית וכלבתית, כמה מעט אני מסוגלת להכיל מהאדם השני. ריב בו גיליתי שאני שונאת אותו. ואותי.
אני כל כך כועסת עליו. על הציניות הקרה שהוא מפגין כלפיי, על העדינות יתר של הנפש שלו, על העובדה שלא משנה מה אומר או אעשה תמיד אצא חסרה, לא בסדר, לא טובה.
איך הוא מעז?! אני זו שרצתה את הקשר הזה, אני זו שביקשה שנהיה חברים, ועכשיו אני הנוטשת? איך לעזאזל אפשר לנטוש מקום שלא קיים? הוא טוען שהוא צריך אותי, ודווקא ברגע הזה נעלמתי. לא נעלמתי ברגע הזה, נעלמתי אחרי שנה של ייסורים, שנה בה הוא סרב להגדיר אותנו.
אז בגדתי בו, מתישהו לפני חודשיים. בגידה היא מילה חזקה, וטכנית, לא ניתן לבגוד במישהו שאינו "החבר" שלך. אבל בגדתי באמון שלו, ובהסכם שהיה ביננו. בגדתי, מאז אני הרעה, הגסה, הקשה. כל כך רציתי שיהיה ביננו משהו, משהו אמיתי. אבל הכל פשוט הלך והתמסמס לנגד עיניי.
אני יושבת במשרד, אבודה. מחכה שהטלפון יצלצל. מודעת לעובדה הברורה שגם אם הוא אכן יצלצל לא תהיה לזה משמעות. יש דברים שאי אפשר לפתור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה