למה לכתוב פוסטים כשאפשר לבהות בטלוויזיה. או להתקלח. לאכול. לישון.
יש בי משהו שרוצה לצאת החוצה, אבל לא במילים ואני מכריחה אותו פעם אחר פעם לצאת במילים. מאלפת כל חלק שניתן ממנו להצטמצם לאותיות, למשפטים לניתוחים. זה לא מה שאני רוצה לעשות.
אני רוצה לצרוח בלי קול, להרוס את הראייה של תינוק, לשבור את המפרקת של חד הקרן, לתלוש ציפורניים של בתולה בלונדינית, לזיין בכוח גור פנדה מונוכרומטי, לתלוש שערות של מתנדבות במרכזי סיוע.
אני במרכז וכולכם לא. אתם לא, כי אתם לא אני. אין אתם. אני כותבת לחלל שמסרב להגיב בקול של מישהו אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה