הנה זה קורה עכשיו. המציאות פונה נגדי, קול התקתוק של המקלדת, התנור שלצידי רגליי, הניאון המסנוור של דלפק הקבלה, תחושת הקרירות שהשולחן מעביר למרפק ימין. המציאות פונה נגדי, ואני כחתולת רחוב עייפה לא מצליחה לזנק מהר מהמכונית שלפניי.
ברגעים כאלה אני אומרת לעצמי שחשוב לכתוב. חשוב כי יש עתיד, חשוב כי צריך לתעד את הזמן הזה, הרגשות האלה, חשוב כי צריך להתעסק במשהו אחר. משהו שלא גורם לקרקע המטאפורית לרעוד מתחת לרגליי השמנות.
אני עובדת בבניין קטן ברחוב צדדי עם כביש חד סטרי. כשהגעתי היום עם החיפושית ראיתי שהכביש סגור. זה לא כל כך נעים לראות כביש סגור, בייחוד לא כשהוא מוביל לחנייה. חיפשתי חניון קרוב וזול. מאיזושהי סיבה, ככל שהחניון היה רחוק יותר, מחירו ירד. חניתי רחוק. "חניתי רחוק" נשמעת ממש כמו תלונה של נערה מפונקת עם פז'ו שחורה וריח נעים באוטו. חניתי רחוק. אני יכולה ללכת את הדרך לאוטו במוח שלי ולראות את כל האסונות שעלולים להתרחש, ושכנראה יתרחשו. אני יכולה לעצור את האוויר ולדמיין את עצמי עושה את אותו הדבר, עוצרת את הנשימה שלי, את חיי, עד שאגיע למקום מבטחים. אני כל כך מפחדת. אבא שלי תמיד חונה קרוב. איכשהו הוא מוצא את המקום הקרוב ביותר, ומצליח לתפוס אותו. אבא שלי היה מציל אותי מזה.
לקחתי זנקס. בקרוב אקח עוד אחד. נראה כמה אצטרך בכדי לעבור את היום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה