אני עובדת במשרד עו"ד. עובדה חשובה אותה יש לדעת כדי להבין את סוג האנשים שממלאים את היום שלי.
אני מדברת עם אנסים, שולחת פקסים לרוצחים, ומשאירה הודעות לפדופילים מורשעים. מידי יום מתקשרים אסירים מהכלא, חלקית מעצב, קצת מכעס אבל בעיקר משעמום. משעמם שם בכלא. סגורים במחלקות עם זמן טלפון מוקצב. מזכירים לי את הטירונות (החלק היחיד אותו עשיתי) בצבא. אז הם מתקשרים עם תלונות, לפעמים הגיוניות יותר, לפעמים פחות. לפעמים בעברית, לפעמים בערבית. אבל תמיד עם שעמום. שעמום גברי כזה, חסר רפלקסיות, לא מודע לעצמו, מקבל את הדין. לעיתים רחוקות דיברתי עם אסיר שהיה נשמע בקולו שקשה לו לבלות זמן בכלא. זה תמיד נשמע לי כאילו הכלא הוא אי נוחות זמנית, אפילו כשמתקשרים אסירים בטחוניים שנשפטו לכמה מאסרי עולם- אנשים שלעולם לא יראו את הכלא מבחוץ.
בין בליל השיחות והקולות, הקללות והאיומים (כן, גם כאלה אני מקבלת) בולט לו טוביה. טוביה הוא תימני זקן. כשאני אומרת זקן, אני מתכוונת לאדם בגילאי השמונים. עם בעיות בכליות, במתן שתן, ציסטות בריאות..
טוביה הוא חייכן, אני לא יודעת את זה בוודאות, אני שומעת את זה בטלפון, את הפה העייף מתרחב בכל פעם שהוא מדבר. הוא מתקשר מידי יום, לפעמים כמה פעמים ביום (הוא שוכח שכבר דיברנו) ופותח את השיחה באותה הצורה: "מעין היקרה!" מיד אח"כ הוא מבקש ממני שאוציא אותו מהכלא, והאם אני עובדת קשה בשביל לשחרר אותו. אני אומרת שכן, שעוד מעט, שבקרוב. אבל השיחה לא חשובה בגלל התוכן. לא משנה מה עובר שם ביננו, ביני ובין טוביה. הוא מתקשר כי הוא מתקשר, ואני עונה מידי יום כי אני כאן. ואנחנו מנהלים את אותה השיחה, כבר שנתיים. למרות שטוביה מהכלא כנראה לא יצא בחיים. הוא ירה לשותף העסקי שלו בראש. טוביה הוא איש באמת נחמד, צוחק בקול גדול, קורא לי "המלאך שלי". כולם במשרד יודעים שכשטוביה מתקשר, מעבירים אותו אליי. וטוביה מחכה לעיתים שעות ארוכות לדבר איתי. לפני כמה דקות הוא התקשר. בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה אני חושבת על האם קר לו. לא כי אני איכפתית במיוחד, סתם כי קר לי והקרבה אל התנור לא מספקת כרגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה