כשאני בלעדיך אני מרגישה כמו בלון הליום. מישהו שיחרר את העוגן ואני מתעופפת חסרת כיוון לתוך המרחב. מתעופפת כאילו יודעת שיש כיוון כלשהו, מתעופפת בנחישות, אבל בלי שום מטרה או היגיון.
אני שוכבת יושבת במיטה ספה ותוהה איפה היד שלך. היד העדינה שמחזיקה אותי באסרטיביות, לא נותנת לי לברוח אל הפחד.
האם היא אוחזת במזלג כסוף, מעמיסה אוכל של שבת ומכוונת אותו לפיך המתוק. האם היא מעיינת בספר, הופכת עמודים ברכות. האם היא מונפת לתוך האוויר בתנועה של נאום משלהב המכוון לאנשים שלא יבינו את עומקו.
והעיניים שלך, במה הן מביטות? אם יביטו בבבואתך במראה אני מקנאה בהן, שכן המראה בו הן חוזות יפה מהמראה בו שלי חוזות. מסך מחשב ומקלדת לבנה, ידיים גבריות למחצה מרצדות ומתקתקות את הגעגוע שלי אליך.
תגובה 1:
עכשיו העיניים שלי חוזות במראה היפה בעולם. פיט ישנה ומחייכת, נטולת דאגות וחרדות, מוחה המקסים והמוזר מעבד את היום שהיה ומייצר תמונות וצלילים שאף אחד אחר לא שותף אליהם. אולי עכשיו את יכולה לקנא בי, שאר העולם בטוח כבר מקנא.
הוסף רשומת תגובה